לא במקרה נבחרה "התקווה" להמנון הלאומי שלנו. הנפש שהומה עוד לא אבדה תקוותנו ליוותה את העם היהודי בסבלותיו ובייסוריו לאורך כל שנותיו בגלות, ואפשרה לו להצליח לעמוד בהם, לא להישבר, ולהאמין כי יום יבוא ויהיה אחרת, נהיה עם חופשי בארצנו, ובסופו של דבר כך היה, החלום התגשם והפך למציאות. הסבל הוא נחלת המין האנושי, אירועים טראומטיים, כאבים נפשיים ומצבים בלתי נסבלים מתרחשים לעיתים קרובות, ובכדי להיות מסוגלים להתגבר עליהם, הדבר לו אנו זקוקים יותר מכל, הוא תקווה. אמונה שלא נגזר עלינו לסבול לעד ושישנה דרך להיחלץ מהתחושות הקשות, מהמכאובים הנפשיים או מהמצב המורכב אליו נקלענו. הטיפול הנפשי מציע אף הוא בראש ובראשונה תקווה. הכלים העומדים לרשות המטפל, איש המקצוע, הינם כלים מגוונים, איש איש ושיטותיו, בהתאם להכשרתו והידע והנסיון שצבר. אך בתוך התהליך, תוך כדי עבודה, הכוללת נסיון להבין מה הביא למצב הנוכחי, התבוננות בעבר, או עיסוק בחשיבות ובתפיסות מוטעות בהווה, המטפל מוכרח להחזיק עבור מטופליו את התקווה ואת האמונה כי ניתן יהיה "לצאת מזה".
מה מביא אנשים למצבים קיצוניים של התאבדות למשל? בדיוק ההיפך מתחושת התקווה. אנשים שאיבדו תקווה, שהתייאשו מן האפשרות שמשהו במצב הסבל בו הם מצויים ישתנה אי פעם עלולים להחליט שאם כך הם פני הדברים אין להם עוד רצון לחיות. כך קורה למשל שקשישים המצויים בסוף חייהם וסובלים ממכאובים קשים או באותה מידה חולים סופניים, יחליטו שאין להם עוד כח להילחם, להיאבק והם מרפים ממאמצי ההחלמה. יחד עם זאת, גם לאנשים במצבים קשים שכאלה ניתן להציע תקווה. ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" ניסה למצוא דרך להבין כיצד גם אנשים במצבים קיצוניים בתקופת השואה הצליחו לשרוד ובהמשך גם להשתקם ולחזור מן התופת אל החיים. התקווה שמציע פרנקל היא מציאת משמעות לחיים. הוא עצמו נשלח לגטו טרייזנשטאט ומשם לאושוויץ, ואיבד כמעט את כל משפחתו. הוא סיפר כי בהיותו באושוויץ, כדי לשמור על שפיותו, היה צועד לעתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". טענתו הבסיסית היתה כי לאדם נחוצה מטרה או משמעות עמוקה, וכי ריקנות קיומית או שעמום מביאים לדכדוך ולייאוש במצבים של סבל. המטרה או המשמעות על פי פרנקל היא התקווה המאפשרת לאדם לשרוד. אחת הדוגמאות שנתן לכך היתה הבחנתו כרופא המחנה באחוזי תמותה גדולים מן הרגיל בתקופה שבין חג המולד לראש השנה האזרחית. הסברו לכך היה כי רבים קיוו כי בחג המולד ישוחררו ומשהדבר לא קרה חוו אכזבה רבה ולא שרדו. מכך גם הסיק כי למצבו הנפשי של האדם ישנה חשיבות מכרעת גם על מצבו הפיזי ועל שלמותו הקיומית.
מציאת משמעות לחיים, גם במצבים קיצוניים, היא רק אופציה אחת. אפשרויות נוספות הינן התרפקות על הישגי העבר, זניחת תפיסות ואמונות מוטעות בנוגע לחומרת המצב כאשר הוא אינו כה נורא כפי שחושבים או חשים, ושאיבת עידוד מתמיכת המטפל, בעיקר כאשר אין בנמצא גורמי תמיכה אחרים. במצבים של דכאון כבד או חרדה לופתת, בין אם הינם תוצאה של אירועי חיים חריגים ובין אם הינם תוצאה של תפיסות לא נכונות של המציאות המשפיעות לרעה על המצב הנפשי, קשה במקרים רבים לראות את האור בקצה המנהרה. כל המערכת שרויה בערפילים אפרוריים סמיכים, המונעים את היכולת להבחין באפשרויות להיחלץ מן האיזור הערפילי הזה או להאמין שהוא יתפזר יום אחד. בתהליך טיפולי תפקידו העיקרי של המטפל, בעיניי בכל אופן, הוא לפזר אט אט את הערפל ולסייע למטופל להתחיל ולהבחין בהדרגה בנקודות אור המבצבצות מבעדו.
שיר תקווה / מ.וקנין
היום הזה הוא התחלה
בדף חדש אתה נוגע
ביום הזה תישא תפילה
תדע שיש מי ששומע
אל תוותר מיד
ויש לך מרחק ללכת
אל תוותר מיד
אם לא עכשיו אולי עוד שנה
עולם מוזר
כולו שלך
כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות
יש כאב
והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה
תשמור עליה
ומה יהיה מחר
אין איש יודע
היום הזה אתה ראשון
בעצמך אתה בחרת
ביום הזה הניצחון
בעצם זה שלא נשברת
אל תתייאש עכשיו
האמונה אותך שומרת
אל תתייאש עכשיו
גם אם חלפה עברה עוד שנה