אנשים רבים בגילאים שונים ניצבים בפני שינויים משמעותיים בחייהם. שינויים יכולים להיות מרגשים ורצויים כמו חתונה, לידה, התחלה של לימודים או עבודה חדשה. שינויים אחרים יכולים להיות פחות רצויים ולא תמיד מתוך בחירה כמו מעבר דירה עם ההורים בגיל ההתבגרות, גירושים, פיטורין או חלילה פטירה של אדם קרוב.
כל סוגי השינוי, הרצויים והפחות רצויים, מעוררים קשת רחבה של רגשות, התרגשות וציפייה ולחילופין, ולעיתים בנוסף, מתח, חרדה ועצבות. מעניין לגלות שאין כלל התאמה בין סוג השינוי – רצוי או כפוי – לבין התחושות שהוא מעורר. לשינויים הרצויים והמרגשים כמו מעבר דירה, חתונה או ילד שנולד אין בלעדיות על תחושות חיוביות כפי שלשינויים הפתאומיים והדרמטיים יותר אין בלעדיות על תחושות שליליות. חתונה, כפי שרבים יודעים וחוו על בשרם, יכולה לעורר מתחים וחששות, לעתים אף קשים מנשוא עד כדי ביטולה. פיטורין, עם כל הקושי הראשוני, והעלבון שיכול להתלוות אליהם, יכולים להתגלות בדיעבד כאחד האירועים המשמעותיים והמתגמלים מזה שנים רבות.
המאפיין המשותף לכל השינויים הללו, ואחת הסיבות שבגינה הם מעוררים רגשות מגוונים כל כך ואף סותרים לעיתים, הינו קריאת התיגר שיש בהם על זהותו של מי שעומד בפניהם וחווה אותם. הזהות שלנו הינה מבנה עדין ושברירי, שבעמל רב אנו מגבשים ומעצבים לאורך השנים. היא חשובה מאד לתחושת העצמיות שלנו, ליכולתנו להגדיר את עצמנו לעצמנו ובפני אחרים, לדימויינו העצמי, לחוויית הבטחון שלנו בעולם. בהיעדרה אנו עלולים להרגיש "אבודים", מבולבלים וחסרי כיוון ו"עמוד שדרה".
זהות זו מורכבת כמובן ממספר תת זהויות או תפקידים שאנו נושאים, אך בסופו של דבר לאחר "דיאלוג ומשא ומתן" בין החלקים השונים הללו שבחיינו, נבנית לה אט אט זהות אישית אינטגרטיבית, המגדירה את ה"אני" של כל אחד מאיתנו. לא תמיד, כמובן, התהליך כה "חלק" ומוצלח, ויש מי שנאבק כל חייו ליישוב הסתירות הפנימיות שבתוכו, אולם על פי רוב אנו מגיעים לנקודה בחיים שבה היכולת להגדיר ולחוש "מי אנחנו" התפתחה לרמה טובה דיה.
שינוי מהותי בחיינו בפניו אנו ניצבים, גם אם הינו בעל ערך, מאיים לפגוע, לטלטל ולעשות שמות בזהות הזו שגיבשנו ולעתים אולי אף נלחמנו להשיג, בעמל כה רב. כך קורה שלחתונה עם בן או בת זוג אהובים, או ללידה צפויה, יכולה להיות השפעה מלחיצה כל כך, שנתפסת כמעט "מיסטית" – "טוב לי", אתם אומרים לעצמכם, "השגתי מה שרציתי בחיים, למה אני לא מצליח לשמוח?".
ובכן, השינויים האובייקטיביים הצפויים בעקבות האירועים הקרבים, משמעותיים ככל שיהיו בפני עצמם, אינם השינויים היחידים. מתפיסה עצמית של רווק, שרק מקיים מערכת יחסים, אתה הופך פתאום לבעל. מבחורה צעירה, בת זוג, בת, אחות או אשת קריירה, את הופכת לפתע לאם.
מה זה אומר? איך משלבים זאת במארג הזהויות שנרקם? טרם מתבהרת התשובה לכך, משהו מבפנים, הזהות המוכרת, המובחנת, שהפכה להיות שם נרדף למי שהננו, מסרב לקבל את האורחת הזרה והלא רצויה הזו, שמנסה "להתנחל" בתוכנו.
אחת הדוגמאות המורכבות ביותר הקיימות למלחמה הזו בין זהויות או מרכיבי זהות, הינה זו של טרנסג'נדרים, המזהים בתוך תוכם כי הם בעלי מגדר שונה מזה שאליו נולדו. עריכת השינויים הפיזיים, בכדי שיתאימו לזהות המגדרית הרצויה, אינה סוף הסיפור, אולי רק תחילתו, כיוון שלאחר שנים רבות שבהן הסביבה ובעיקר האדם עצמו התייחסו אליו כאל בעל מגדר מסויים, נדרשים כעת לערוך שינוי תפיסתי משמעותי, אשר עלול לנפץ את כל חוויית המוכרות העצמית, גם אם זו לא היתה רצויה מלכתחילה. האני ה"ישן" עלול להתנגד לאני ה"החדש" ולא לעשות לו "חיים קלים" והאדם עלול "לסחוב" עמו כעת שתי ישויות שונות שאינן מתקשרות היטב ביניהן ואולי אף עוינות זו לזו.
אז מה עושים? אחת הדרכים להתמודד עם ה"חזית" הזו שנפתחת מבפנים למול השינוי הצפוי, הוא ראשית להכיר בקיומה של ההתנגדות הפנימית לו. שנית, לאחר ההכרה הזו נדרשת פנייה לעצמנו, לזהותנו, ל"בעל הבית", לנהוג במידה רבה יותר של "הכנסת אורחים" ולהתייחס אל ה"אורחת" בפחות חשדנות על אף היותה זרה ולא מוכרת, ושלישית יש לקחת בחשבון כי מדובר בתהליך שלוקח זמן ונדרש אורך רוח. ממש כמו כאשר עובר לגור איתנו מישהו חדש, שותף או בן/בת זוג. לאחר שעוברים את השלב שבו חשים כי מישהו "השתלט" לנו על הבית, לומדים להכיר אותו טוב יותר ורואים ש"השד לא נורא כל כך", שהוא בעצם אולי אפילו די נחמד, וכי יש בינינו שפה משותפת…
חשוב לא להאיץ בתהליך, לא להאיץ בעצמנו להסתגל ללידה ולקבל מיד את תפקידנו החדש כהורים, לא להאיץ בעצמנו להיות מיד מס' 1 בעבודה החדשה ולהרגיש מיד בנוח "בכיסא", ולהבדיל, לא עלינו, לא לצפות מעצמנו להצליח לקבל פטירה של אדם קרוב ו"להמשיך הלאה" גם אם עוברים שבועות וחודשים רבים.
לכל אחד הקצב שלו ויכולותיו שלו להסתגל לזהותו החדשה. עושה רושם אם כן, כי אם אחת המשימות הפסיכולוגיות המאתגרות יותר בחיים, הינה לגבש לעצמנו את זהותנו, הרי שמשימה מאתגרת ומורכבת לא פחות הינה להצליח להישאר אנחנו, ולשמור על זהותנו זו, למול שינויי הגדרות או תפקידים, ועל אחת כמה כאשר מדובר בשינויים מורכבים או קיצוניים יחסית, כאלה ה"מאיימים" לטשטש או לערער את ה"אני" שלנו מהיסוד.